טקסי מעבר

הפעם הראשונה שחוויתי טקס מעבר הייתה בגיל 12, זה גיל כזה שהחיים מזמנים טקסי מעבר. כמובן שכמו בהרבה תרבויות מחוברות, גם המסורת שלנו מכירה בזה ועושה בגיל הזה טקסי מעבר מאורגנים (יש לי גם מלא לכתוב על זה, אבל בפעם אחרת).סליחה, הדבר המדוייק יותר הוא להגיד שזו הפעם הראשונה שנחקקה לי - טקס המעבר הראשון שעברתי הייתה הלידה שלי, ואולי אפילו היו כאלה לפני שאני לא יודעת עליהם וכמובן שהיו עוד רבים בין הלידה לגיל 12, אבל אני אספר על מבנה של טקס מעבר דרך זה שאני ממש זוכרת:

בגדול טקס מעבר מורכב מ3 שלבים שקורים לנו באופן טבעי לא מעט, ועוד אחד שיכול לשנות הכל…

חלק ראשון: פרידה או התנתקות מהמוכר, מהקהילה, מהבטוח, מהידוע.בגיל 12 אני וההורים שלי יצאנו מהקיבוץ לשנתיים ועברנו לגור ברמת ישי, עד הגיל הזה הקיבוץ היה כל עולמי וביליתי את כל שנות חיי בללמוד את חוקי העולם הזה.

חלק שני: שהייה בתוך מרחב לימינלי, מרחב של חוסר וודאות שאין לו גבולות ויש בו מוות (לפחות בהרגשה או בתפיסה).אני זוכרת את עצמי נכנסת לכיתה בחטיבת הביניים ביום הראשון של כיתה ז', אני ילדה עם קשת בשיער, סנדלים של אהרון הסנדלר שהיו המנעלים של כל הילדים בקיבוץ, הבגדים הפשוטים האחידים שתפרו במתפרה בקיבוץ (למען האמת זו הייתה הפעם הראשונה שהיו לי בגדים משלי), התיק שקיבלתי בכיתה ב' (לרוב הילדים בקיבוץ לא היו תיקי בית ספר כי למדו באותו בית בו חיו, אנחנו היינו שכבה של 5 ילדים אז שלחו אותנו ללמוד בקיבוץ אחר), העברית שלי שעד היום מקבלת תגובות...אני ממש זוכרת את עצמי מסתכלת על הג'ונגל החדש שנכנסתי אליו, רואה שיש אופנות שונות, חבורות שונות, דיבור שונה ומבינה שאני לא יודעת כלום…בשלב מסויים מישהו אמר לי שבגלל שאני קיבוצניקית אני בטח נותנת, ממש רציתי לשאול מישהו מה אני אמורה לתת, אבל הרגשתי שיש שם משהו מביך או סודי שאני לא אמורה לשאול עליו….

אלו היו שנתיים קשות, אבל הרבה ממי שאני היום נוצר שם ביער השחור הזה - אני יכולה להגיד שממש בתקופה הזו נפתחו לי העיניים פנימה והחוצה והתעוררו שאלות של מי אני, מה המקום שלי בעולם, מה אני רוצה ומה אני לא רוצה בחיים שלי ועוד ועוד.

חלק שלישי: יציאה - מי שיוצא מהיער השחור זה מישהו חדש, לא מי שהייתי לפני שנכנסתי לשם. בתוך היער השחור גם מסתתרות מתנות גדולות, מהנסיון שלי חלקן לא ממש משמחות, למען האמת המשמעותיות ביותר הן כאלו שבדרך כלל התגובה שלי אליהן היא - "לא… בבקשה לא זה…" אבל יחד עם זה יש בהן את הידיעה שהן חלק מיעוד, ואולי הוא לא קל או פשוט, אבל הוא בהחלט שלי….

אחרי שנתיים ברמת ישי חזרנו לקיבוץ, לתוך הקהילה שלי, לאנשים שמכירים אותי מיום לידתי, לחברי ילדות ולמסלול כל כך מוכר וידוע והייתי שונה. כבר לא הייתי אותה ילדה רכה שנכנסה ליער השחור, גם לא הייתי הילדה האבודה וחסרת הביטחון שהייתה בתוך היער השחור, אני מנסה לחשוב איך להגדיר את מה שיצאתי איתו משם, הדבר הראשון שעולה לי זה שיצאתי משם עם ביטחון, אבל זה לא מדוייק, יצאתי משם עם איזו ידיעה של מי אני ברמה עמוקה (עוד מאוד בוסרית בשלב ההוא), ידיעה של הסקרנות שלי והדברים שחשובים לי באמת. ממש כאילו מצאתי, או יותר נכון נעשיתי מודעת, לקצה של חוט השני של מי שאני שימשיך להוביל אותי כל חיי, גם כשאני הולכת בחושך מוחלט או בעיניים עצומות.   

החלק הרביעי הוא החלק התרבותי החסר, שהרבה פעמים גורם להבדל בין חוויה מעצימה לחוויה מצלקת - החלק בו יש הכרה של הקהילה בתהליך של טקס המעבר, סיום של האבל והפרידה ממי שנכנס ליער השחור וחגיגה מלאה בפליאה והכרה באדם החדש שיצא משם.

אז באופן רשמי זה לא קרה אז - בגיל 14, אף אחד לא אירגן לי טקס בו מכירים בי כאדם חדש, לא ישבתי סביב מדורה עם זקני השבט ששאלו אותי שאלות חכמות שיעזרו לי לעשות רפלקציה ולאסוף עוד מתנות, עוד פירות מהתהליך שעברתי, לא הדריכו אותי להגדיר מחדש את מערכות היחסים המשמעותיות בחיים שלי, לא הזמינו אותי לבקש מה אני צריכה או איזה שינוי הייתי רוצה שיהיה בהן.

אבל כן קיבלתי שם חדש….

ושנים אחרי זה, כשלמדתי על טקסי מעבר, על המבנה שלהם והמשמעות שלהם הבנתי שזה מה שהיה שם (ובעוד כל כך הרבה הזדמנויות בחיים שלי)ועכשיו כשאני מזהה שאני בתוך אחד כזה - עדיין יש שם הרבה פחד, עדיין נראה כאילו זה לעולם יהיה ככה, עדיין יש שם ריק ואבל ואובדן אבל יש שם גם כניעה, אהבה, הודיה וידיעה שאני בדיוק איפה שאני צריכה להיות.

זה הופך את השהייה שם למופלאה.

למי ששרד לקרוא עד כאן - 

אני יודעת שגם אתם עברתם ואולי עוברים ממש עכשיו דברים דומים (בכל זאת סתיו ומלחמה וכל זה)

ואולי גם מה שכתבתי גורם לכם להסתכל על אירועים או תקופות שעברתם קצת אחרת

ואולי אתם חלק מהקהילה של מישהו שעובר תקופה כזאת עכשיו

אז תדעו שממש אשמח לדבר איתכם על זה, להסתכל על זה יחד

אפשר ממש פה בתגובות וכמובן שמוזמנים גם לדבר איתי בפרטי

(בתמונה אחיין שלי בסיום טקס מעבר שעשיתי לו לכבוד בר המצווה לפני שנים רבות)