מתנות נסתרות

לכל אחד מאיתנו יש מתנות שאנחנו מביאים לעבודת הצוות. המתנות האלו הן חלק אינטגרלי ממי שאנחנו, ולרוב אנחנו לא ממש מודעים אליהן - הן כמו צבע העיניים שלנו, אנחנו זקוקים למראה כדי לראות אותן.

זה לא יהיה דווקא המקצוע שלנו או הכישרון שלנו במוזיקה (למרות שגם זו מתנה), זה יהיה קשור לצורה בה אנחנו מסתכלים על העולם וחווים אותו, לדרך המחשבה היחודית שלנו וגם - לרגישויות שלנו, לקצוות החדים.

אנחנו כמו ססמוגרף, אבל כל אחד רגיש במיוחד לדברים אחרים מכל אחד אחר

זה כמו שיש בקבוצה מישהו כבד שמיעה ופתאום כולם מוזמנים להקשיב יותר טוב.

אפשר להתייחס אל זה כהפרעה והכבדה, ואפשר להתייחס אל זה כמתנה אדירה שהקבוצה קיבלה - פתאום אנשים לא יכולים להיכנס זה לדברי זה ולדבר ללא הפסקה, נכנס מרווח נשימה וכולם נושמים לרווחה....הרבה פעמים כשאנחנו "לא מלוטשים" זה יכול להחוות בצורה לא נעימה - משהו קורה, הססמוגרף שלנו מרגיש ומאותת (ושל האחרים בד"כ עוד לא) ואנחנו לא יכולים להתעלם ממנו, התחושה הזו לרוב היא קשה, אנחנו לומדים או להתעלם ממנה, או לצעוק אותה, או להתרחק ממקור התחושה (ובטח יש עוד אסטרטגיות)

אבל יש עוד אפשרות - כמעט אוטופית…. שאם נצליחה להקשיב פנימה, לכבד את הססמוגרף שלנו, לעבד אותו בזמן (לפני שזה בלתי נסבל ואנחנו נהיים תגובתיים) ולהישמע על ידי חברי הצוות - אז הצוות יוכל לנוע במרחב כמו חיית בר פתוחת חושים, סופר מדוייקת, משגשגת וממש נעימה.

אני רוצה להכניס את הרעיון הזה שהוא כל כך קשה לתפיסה - שדברים שנחווים כעול, הצקה, עיכוב הם הרבה פעמים בעצם פיספוס של מתנה גדולה לכולם.