אוי כמה חם פה

חם לי. וגם לח....

ופעם זה גם היה מפעיל אצלי עצבים, חוסר חשק וכוח והימנעות מ.... הכל...

אני חושבת שהפעם הראשונה שמשהו השתנה שם (במרווח הזה בין התחושה הפיזית לדעות והרגשות שלי עליה) הייתה כשהייתי בצבא.

זה היה באחד הימים החמים ביותר בשנה, חיכיתי לאוטובוס צפונה ברכבת מרכז, היה חם ולח ואני הייתי במדי א' שרק עושים את זה יותר גרוע. כל מה שרציתי זה שיגיע האוטובוס.

ואז הוא הגיע, ואפילו היה מקום לשבת. התרסקתי לתוך הכיסא באנחת רווחה כשפתאום שמתי לב שהמזגן לא באמת עובד.

אוי האימה! גל של רגשות ומחשבות עבר בי - כעס, ייאוש, מחאה על המציאות, נסיון לחשוב על פתרונות יצירתיים או איפה אני יכולה לרדת מהאוטובוס הזה.... אבל אז הבנתי שאני תקועה בשעה וחצי הקרובות בתוך גוף מתכת מלא באנשים שמייצרים חום גוף שנוסע בחום הלוהט והשמש הקופחת וזו המציאות.

לא הייתה לי ברירה אלא להתבונן על המצב ואז הבחנתי שבכל פעם שעולים בי רגשות חזקים לגבי כמה המציאות צריכה להיות אחרת - חם לי הרבה יותר....

אז קיבלתי במתנה שעה וחצי של תרגול נוכחות אמיתי.

המתנה הזו המשיכה ללכת איתי הרבה, ומאז היא כבר התפתחה מאוד.

אני יודעת שאפשר לחשוב שזה רק הדחקה או עצירה של הרגש, אבל זה לא, אני עדיין יכולה להרגיש הכל, ולפעמים כל מה שאני עושה זה להתלונן כמה חם ולא לצאת מהמזגן...

אבל לפחות יש לי בחירה וכשאני נמצאת בחוץ בימים חמים, או קרים, או גשומים אז אני לא סובלת. אני באמת לא סובלת, אני אפילו יכולה ממש להנות.

ואולי אפילו יותר חשוב מזה - אני לא סובלת ומפחדת מראש, כלומר אני לא משותקת רק מהמחשבה על להיות בחוץ כשחם או קר או גשום.

מעניין אותי איך אתם מתמודדים עם מזג האויר - פשוט מוותרים על להיות בחוץ או שיש לכם כל מני טריקים ופתרונות יצירתיים?

לפני כמה ימים כשנפגשתי עם בת אל מששה הייתה לנו שיחה מרתקת על התרבות האתיופית ואחד הדברים שממש נשאר איתי היה קשור להסתכלות שלה על המבוגרים ואיך הם בנחת עם המציאות. הלוואי והיא תבוא לפה ותרחיב על זה בתגובות....

למה שמתי תמונה של היפופוטם? נו, זו כבר חידה בשבילכם...