8 המגינים ישראל

עמוק בלב היער, הייתה קרחת יער קטנה, כזו שרק מי שממש אוהב ללכת לאיבוד היה מוצא. ובאמצע הקרחת אבן אחת עגולה ושטוחה. כל מי שהתיישב עליה, היה פתאום זוכר משהו ששכח מזמן. לא זיכרון דרמטי או סוד כמוס אלא משהו פשוט: את תחושת השלווה שהייתה לו פעם, או את הצחוק שצחק כילד, או את הרגע שבו הרגיש שהוא בדיוק במקום הנכון. ויום אחד, אחרי יום קשה במיוחד, הגיעה לשם אישה עייפה. לא מתוך תכנון רגליה לקחו אותה לשם בלי לדעת. היא התיישבה על האבן, לקחה נשימה ופתאום הרגישה כאילו כל היער עוטף אותה. כאילו

בזמן האחרון (מעניין למה) יש לי יותר ויותר מחשבות על פחד - הרגש הזה שאני משתמשת בכל כלי שיש לי כדי לא לפגוש אותו וכדי שהילדות שלי לא יפגשו איתו. ואז אני מסתכלת על ציפורי השיר והחיים רצופי הסכנות שלהן, ואיך שהן יודעות, רגע אחרי שהן בסכנת מוות, להתנער ולפצוח בשיר. ובכלל - זה שהן חיות בסכנה מתמדת ובכל זאת לא נראה שהן חיות בסטרס. ותודה לגאיה קופליס צנחני על התמונה המטורפת!

חם לי. וגם לח.... ופעם זה גם היה מפעיל אצלי עצבים, חוסר חשק וכוח והימנעות מ.... הכל... אני חושבת שהפעם הראשונה שמשהו השתנה שם (במרווח הזה בין התחושה הפיזית לדעות והרגשות שלי עליה) הייתה כשהייתי בצבא. זה היה באחד הימים החמים ביותר בשנה, חיכיתי לאוטובוס צפונה ברכבת מרכז, היה חם ולח ואני הייתי במדי א' שרק עושים את זה יותר גרוע. כל מה שרציתי זה שיגיע האוטובוס. ואז הוא הגיע, ואפילו היה מקום לשבת. התרסקתי לתוך הכיסא באנחת רווחה כשפתאום שמתי לב שהמזגן לא באמת עובד. אוי האימה! גל של

יוצא לי לא מעט לחשוב על אומנות שאלת השאלות, לפני כמה ימים כשהתחלנו לקרוא את "במבי" (אבל האמיתי, לא הגרסא של דיסני) נתקלתי בקטע המקסים הזה שמתאר את התחושה כל כך טוב: "יותר מכל, אהב במבי לשאול את אמו שאלות ולהקשיב לתשובותיה. הוא כלל לא התפלא על כך שתמיד עלו בראשו שאלות על גבי שאלות, ללא מאמץ, בעיניו היה הדבר טבעי, והקסים אותו ביותר. הקסימה אותו גם ההמתנה בסבלנות לבוא התשובה. תהיה התשובה אשר תהיה, הוא תמיד היה מרוצה. מובן שמדי פעם הוא כלל לא הבין אותה, אבל גם זה היה יפה, כי הוא

בשנת 2014 הצטרפתי לשימי רף להנחיית קורס מדריכי ליקוט. הוא בעיקר נורא התלהב מהמשחקים והמעברים שהבאתי, הוא אמר לי משפט שלא ממש הבנתי: זה כמו לעבור ממכבי תל אביב לNBA, רק של ההדרכה. הוא אמר את זה בעיניים מבריקות ומלא התלהבות, אבל אני די נעלבתי.... למה נעלבתי? כי מבחינתי זה היה רק חלק קטן ממודל שלם של הדרכה וחינוך שלמדתי וכל כך רציתי להביא גם לפה. אבל הוא המשיך והתעקש ואמר לי שזה משנה את הכל ושאני חייבת ללמד את זה. לא ממש הקשבתי לו... ואז נולדה לנו הילדה הראשונה שלנו, ועוד לימדנו

זה סיפור ממש מהביקור האחרון שלי בוושינגטון - לחזור לוושינגטון זה כמו לחזור הביתה למשפחה שלי ולחברים ממש קרובים, גם אנושיים וגם לא. בהזמנה מרגשת חזרתי גם לבית שבו גרתי ואל מלינדה האהובה בעלת הבית שלי מלפני 11 שנה כשחייתי שם. מלינדה לא למדה ב Wilderness Awareness School ולא מתעסקת במיומנויות קדומות אבל החיבור שלה עם הטבע ובעיקר עם החווה שלה הוא מדהים ומאוד ניכר על חיות הבר שגרות שם. יש שם משפחת דביבונים מתוקה במיוחד שאוהבת לשחק על המרפסת, ובכל בוקר (ב 5 וחצי) כשישבתי בחוץ, עברה

בצוותים שאני עובדת איתם ובשיחות אישיות אנחנו קודם כל מתחילים בהודיה. מה זה אומר הודיה? אני פשוט עוצרת לרגע כדי להסתכל על הדברים שממלאים אותי ברגש של תודה. לפעמים זה לא פשוט, למשל כשיש לי יום ממש רע או כשאני רוצה כבר להתחיל את הישיבה כי יש מלא על מה לדבר ואין הרבה זמן, לפעמים זה מרגיש מעושה. אבל יש לזה השפעה אדירה על כל מה שקורה אחר כך, כולל על יעילות הישיבה. יש למוח נטייה לחפש את מה שלא עובד, את מה שמסוכן או שצריך לשים לב אליו כדי לשמור על עצמי פיזית או רגשית וטוב שכך. אבל אם

יום ראשון ללימודים, התרגשות, פחד, ולתלמידי כיתות א' (או בעצם לכל מי שנמצא במעבר) גם הליכה אל הבלתי ידוע. אז רציתי לספר לכן.ם על אחד הדברים המשמעותיים ביותר בשבילי שהוא חלק ממודל שמונת המגינים: הכבוד העמוק למעברים כמצב בו שוהים בחוסר ודאות, בדרך, בתנועה, בשאלה. נראה שהתרבות שלנו מאוד ממוקדת במקום, בהגעה, במטרה. לפני יומיים חבר טוב אמר לי את המשפט הבא: כשיש רק מקומות אין דרכים. פעם כשרצינו להגיע ממקום למקום הייתה הדרך לשם - הטופוגרפיה, הנוף, המקומות בהם אפשר לעצור לשתות מים או

כשמישהו רואה אותי, באמת רואה אותי זו תחושה שאין כמותה, אני חושבת שזה אחד הדברים שהופכים מורה או מדריך לכאלו שבאמת חודרים עמוק ללב והולכים איתנו, והתחושה של לראות מישהו באמת גם היא אחת התחושות העילאיות. אבל איך עושים את זה עם קבוצה גדולה כשצריך גם ללמד חומר, גם לשמור על גבולות, וגם עוד אלפי הדברים שאנחנו צריכים להחזיק בתפקידי ההוראה וההדרכה שלנו? נתחיל מפרקטיקות פשוטות: - מאוד עוזר לא ללמד לבד ולחלק לקבוצות קטנות. הרבה פעמים אני רואה שיש מספיק אנשי צוות, אבל עדיין מאוד קשה לשי

הפעם הראשונה שחוויתי טקס מעבר הייתה בגיל 12, זה גיל כזה שהחיים מזמנים טקסי מעבר. כמובן שכמו בהרבה תרבויות מחוברות, גם המסורת שלנו מכירה בזה ועושה בגיל הזה טקסי מעבר מאורגנים (יש לי גם מלא לכתוב על זה, אבל בפעם אחרת).סליחה, הדבר המדוייק יותר הוא להגיד שזו הפעם הראשונה שנחקקה לי - טקס המעבר הראשון שעברתי הייתה הלידה שלי, ואולי אפילו היו כאלה לפני שאני לא יודעת עליהם וכמובן שהיו עוד רבים בין הלידה לגיל 12, אבל אני אספר על מבנה של טקס מעבר דרך זה שאני ממש זוכרת: בגדול טקס מעבר מו