8 המגינים ישראל

אני בתוך בור והוא עמוק וחשוך. מבחוץ לא ממש רואים, אולי רק מי שמכיר אותי טוב, אבל בפנים יש…. ובכן - מכירים את ה"לא כלום" מהסיפור שאינו נגמר? זה מה שיש בפנים.אין שם מילים - אז אל תשאלו אותי מה קרה… כלומר אני יכולה להגיד שאני באבל כבד על סיום (או לפחות הפסקה לזמן בלתי ידוע) של אחד מהפרוייקטים של חיי ב11 שנה האחרונות, אחד מהילדים שלי - כי העבודה שלי היא הגשמה במידה כזאת שהפרוייקטים שאני מעורבת בהם הם כמו ילדים שלי…. ואני גם יכולה להגיד שתהליך ביטול ההתכנסות גם נתן לי סטירת מציא

אחד העקרונות שאני תמיד מדגימה בסדנאות המשחקים הוא איסוף קשב. איזה אדיר זה שתוך פחות מדקה כולם במעגל, בשקט, בהקשבה ובעיקר בלי מאמץ. אני קוראת לזה מגרפה לעומת אבן שואבת. מגרפה זה הדבר המוכר הזה "בואו!" "תקשיבו!" "כולם למעגל!" וכל הגרסאות של זה. אם תסתכלו מהצד על שפת הגוף של אנשים ומה הם עושים כשזה קורה תראו משהו מאוד מעניין: הגוף שלהם ישען אחורה, אנשים ילכו לעשות עוד סידורים אחרונים או ימשיכו עוד כמה רגעים לדבר אחד עם השני ובאופן כללי האחריות על הקשב תהיה עלי. זה מתיש.... אבן ש

מישהו שאל אותי בקבוצה של א.נשי חינוך יער מה זה "רגליים מגנטיות"? לפני שאסביר את הטכניקה הייתי רוצה לפרוש פה כמה מהעקרונות שגלומים בתוך המשחק-מעבר הזה: 1. הרבה פעמים אנחנו מוציאים הרבה אנרגייה על איסוף וקשב בקבוצות, זה אחד מגורמי השחיקה הגדולים של א.נשי חינוך והדרכה (יכולה לכתוב ספר על זה...) ובסך הכל אין סיבה. כתבתי על שיטת "המגרפה" (בואו, תקשיבו, כולם אלי וכו) לעומת שיטת "אבן שואבת" יותר בהרחבה בדף "חיבור עמוק לטבע במודל שמונת המגינים" מוזמנים לקרוא: https://www.facebook.com

פעם, חשבתי ש"להיות רגישה לחום" (וגם לקור...) זה פשוט מי שאני. שזה הגנים, שזה הגוף, שאין מה לעשות. אבל אז גיליתי משהו ששינה לי את ההבנה על גוף, נפש, נוחות וחוסן ובעיקר על למה נהיה לנו כל כך קשה להתמודד עם החום. אז נתחיל מהמושג הבסיסי: הומאוסטאזיס. זו היכולת של הגוף לשמור על איזון בתוך טווח שמתאים לתפקוד מיטבי (למשל טמפרטורה, ויסות סוכר או חומציות). וכמו כל מערכת בגוף - אם היא לא מקבלת "אימון", היא נחלשת. כלומר אם אנחנו מבלים את רוב הזמן באותה טמפרטורה ממוזגת, קיץ וחורף, ה

לכל אחד מאיתנו יש מתנות שאנחנו מביאים לעבודת הצוות. המתנות האלו הן חלק אינטגרלי ממי שאנחנו, ולרוב אנחנו לא ממש מודעים אליהן - הן כמו צבע העיניים שלנו, אנחנו זקוקים למראה כדי לראות אותן. זה לא יהיה דווקא המקצוע שלנו או הכישרון שלנו במוזיקה (למרות שגם זו מתנה), זה יהיה קשור לצורה בה אנחנו מסתכלים על העולם וחווים אותו, לדרך המחשבה היחודית שלנו וגם - לרגישויות שלנו, לקצוות החדים. אנחנו כמו ססמוגרף, אבל כל אחד רגיש במיוחד לדברים אחרים מכל אחד אחר זה כמו שיש בקבוצה מישהו כבד שמיעה