יצירת קשר אישי

כשמישהו רואה אותי, באמת רואה אותי זו תחושה שאין כמותה, אני חושבת שזה אחד הדברים שהופכים מורה או מדריך לכאלו שבאמת חודרים עמוק ללב והולכים איתנו, והתחושה של לראות מישהו באמת גם היא אחת התחושות העילאיות.

אבל איך עושים את זה עם קבוצה גדולה כשצריך גם ללמד חומר, גם לשמור על גבולות, וגם עוד אלפי הדברים שאנחנו צריכים להחזיק בתפקידי ההוראה וההדרכה שלנו?

נתחיל מפרקטיקות פשוטות:

- מאוד עוזר לא ללמד לבד ולחלק לקבוצות קטנות.

הרבה פעמים אני רואה שיש מספיק אנשי צוות, אבל עדיין מאוד קשה לשים לב לכל הקבוצה ויש אנשים או ילדים ש"נופלים בין הכיסאות" או שפשוט לא רואים אותם, הרבה פעמים אלו יהיו השקטים….

אז איך נמנעים מזה? בואו נניח שיש קבוצה של 30 ילדים ו4 מבוגרים, זה בהחלט יחס יפה, אבל לרוב כל מבוגר ינסה לשים לב לכל ה 30 ואי אפשר באמת לעשות את זה….

דבר פשוט כמו לחלק לכל מבוגר 7-8 ילדים שבאחריותו לשים לב אליהם הופך את זה למעט יותר אפשרי.

כמובן שזה לא אומר שהמבוגר מתעלם או לא שם לב לכל האחרים, אבל הוא יודע שזו אחריותו לוודא שהוא הקדיש תשומת לב מחשבתית לכל אחד מאלו שבאחריותו ושהוא יכול לסמוך לחלוטין שכל האחרים נראו באמת על ידי המבוגרים האחרים.

הדבר הכל כך פשוט הזה הוא משנה חיים, באמת.

פתאום נפתח זמן בתוך היום הכל כך עמוס באמת להיפגש באופן אישי ובלי רגשות אשם כי עובדים בצורה מסונכרנת בצוות.

אני יודעת, לרוב יש רק 2 אנשי צוות במקרה הטוב, לפעמים רק אחת… אבל גם ההבדל בין לנסות לשים לב ל 30 ילדים לבין לשים לב ל 15 ילדים הוא ענק.

אז מה עושים כשמלמדים לבד? כאן נכנסת יצירת התרבות שהיא עיקרון חשוב מאוד גם אם לא מלמדים לבד, זה קצת כמו ללמד מישהו רעב לדוג, במקום לתת לו דג.

שזה בכל מקרה מה שאנחנו רוצים לעשות בחינוך. 

שוב, זה עולם ומלואו שמגיע לו פוסט נפרד משלו, אבל אני אגיד פה רק כמה מילים על זה:

זה ליצור מנהגים בתוך הקבוצה, מרכיבים תרבותיים שהופכים להיות טבע שני של חברי הקבוצה, כמו למשל באמת לראות אחד את השני.

פה נכנס העיקרון של קבוצות קטנות בהן יש זמן באמת להיפגש.

ולמי שקרא את הפוסט שלי על ניעור אבק דרכים, זה אחד הרגעים החשובים ביותר בו אפשר לתת הזדמנות לכל חברי הקבוצה לראות אחד את השניה ולהרגיש נראים.

להקדיש באופן קבוע אפילו 5 דקות בקבוצות קטנות או זוגות בתחילת המפגש בהן כל אחת זוכה להגיד כמה מילים על איך היא מרגישה וגם להקשיב באמת למישהו אחר יכול ליצור, עם הזמן, תרבות בקבוצה של מפגש אישי והקשבה.