סיפור אמיתי

עמוק בלב היער, הייתה קרחת יער קטנה, כזו שרק מי שממש אוהב ללכת לאיבוד היה מוצא. ובאמצע הקרחת אבן אחת עגולה ושטוחה.

כל מי שהתיישב עליה, היה פתאום זוכר משהו ששכח מזמן.

לא זיכרון דרמטי או סוד כמוס אלא משהו פשוט: את תחושת השלווה שהייתה לו פעם, או את הצחוק שצחק כילד, או את הרגע שבו הרגיש שהוא בדיוק במקום הנכון.

ויום אחד, אחרי יום קשה במיוחד, הגיעה לשם אישה עייפה.

לא מתוך תכנון רגליה לקחו אותה לשם בלי לדעת.

היא התיישבה על האבן, לקחה נשימה ופתאום הרגישה כאילו כל היער עוטף אותה. כאילו עצי האורן לחשו לה: "אנחנו זוכרים אותך. גם אם את שכחת - אנחנו זוכרים את החלק בך שהוא שקט, עמוק, אמיץ ואוהב. אנחנו כאן. וגם את."

והאישה בכתה קצת. אבל זה היה בכי מתוק, כמו גשם ראשון אחרי קיץ ארוך.